להיות ישראלית במדריד ביום כיפור
- יפעת צאיג
- 30 בספט׳
- זמן קריאה 2 דקות
מאז שעברנו למדריד, כל שנה חוזרת אותה הדילמה.
האמת, היא מתחילה כבר בספטמבר כשאני פותחת את לוח השנה ומתפללת שיום כיפור ייפול על סוף שבוע…
כשאני מבינה שערב יום כיפור יוצא ביום שלישי מתחילות הבעיות…
שבוע לפני כיפור אני מתחילה למלמל ליד הילדים:
"שבוע הבא זה יום כיפור... ערב יום כיפור יוצא ביום שלישי..."
מצד אחד אני מקווה ששמעו אך, מצד שני חוששת מהתגובה.
"אמא, אמרת משהו?"
"כן... יום כיפור יוצא ביום שלישי."
"אני לא יכולה בשלישי, יש לי בית ספר ואז כדורגל."
"אז לא תלכי לכדורגל, יש ארוחה מפסקת..."
"וואי, מה אגיד למאמן? אבל ביום רביעי אני הולכת לבית הספר, כן?"
ופה אני כבר שותקת. מתלבטת עם עצמי. מה לענות? מה אני באמת חושבת?
זו השנה הרביעית שלנו מחוץ לישראל, והחג שאני הכי אוהבת נלקח ממני.
השקט של כיפור... שקט שלא קיים בשום מקום בעולם.
ההתנתקות מהטכנולוגיה, הספרים, הפאזלים, הצחוק של הילדים ברחובות.
כל הילדים רוכבים על האופניים על הכבישים, הרחובות ריקים, והציפייה בהתרגשות שחבורת הילדים תעבור גם דרך הבית שלנו ואז נפנק אותם, בארטיקים פופקורן בכל שעה שיגיעו גם אם זה באמצע הלילה...🌟
אהבתי את הארוחה המפסקת הקבועה.
המרק עוף, הקוסקוס והמפרום שאמא שלי הייתה מכינה במיוחד בשבילי.
אהבתי שכל המשפחה נפגשה אחר הצהרים המוקדמים, כדי שכולם יספיקו לאכול ולחזור הביתה לפני שהצום יתחיל.
אהבתי גם את הספירה לאחור עד לסוף הצום. בשעות האחרונות לפני צאת החג היינו עושים מאמץ משותף לסיים את הפאזל של 1000 החלקים שנפתח בכניסת החג ולאורך כל החג כולם היו מרכיבים קצת לא משנה באיזה שעה...
אהבתי שבצאת החג ישבנו כולנו סביב השולחן ולאט לאט נתחיל בלאכול פרוסת עוגה עם כוס חלב, ורק אחר כך נמשיך לארוחת הערב.
כאילו עכשיו העולם פועל בקצב אחר, הכל קצת יותר איטי…
כל אחד היה מספר איך עבר עליו היום: כמה נסע, כמה ישן, איזה ספר קרא ואיך הרגיש…
אלה היו רגעים קסומים שלנצח אנצור אותם בליבי.
כאן, במדריד, היום הזה איבד מהמשמעות.
אין שקט, החיים ממשיכים כרגיל. הילדים הולכים לבית ספר, המבוגרים לעבודה, הרעש מסביב המכוניות, האוטובוסים ואף אחד לא יודע שהיום זה יום מיוחד- זה יום כיפור.
בא לי לצעוק להם, תעצרו, אתם לא יודעים מה אתם מפסידים….
ואני לא צועקת.
רק מנסה למצוא בעצמי שקט... דרך חדשה לציין את החג ולהרגיש את ההתחלה הנקייה הזו שהרגשתי פעם …
אני מבקשת סליחה.
סליחה מהילדים שלי, שלקחתי מהם את החוויה הייחודית הזו.
סליחה מהמשפחה שלי, שאנחנו כבר לא יחד, לא מתכוננים ולא חווים את הרגעים המרגשים האלה.
וסליחה מעצמי על כך שהמשמעות של החג המיוחד הזה כל כך התרחקה ממני.
ואני מתגעגעת אליה.
ובכל זאת, אני מודה על הזיכרונות, ועל האפשרות ליצור חדשים.
גם כאן, במדריד, אני מכינה ארוחה מפסקת, אנחנו מבקשים סליחה, מדברים על המשמעות, פותחים פאזל (שברור שנסיים רק שבוע אחרי 😅) ועושים מה שאפשר כדי לשמר את מה ששלנו גם בתוך מציאות אחרת ושונה כל כך.
כי גם רחוק מהבית, בלב מדריד הסואנת, אני ממשיכה לחפש ולמצוא את יום כיפור שלי.
תגובות